רקדנית בכחול, 1920, וולטר ומרסל גולדשיידר

האומן דקון, קרמיקה, גובה: 36 ס"מ

פסלוני גולדשיידר

 (Goldscheider)
                                                              
מאת: ראובן נרדי

גולדשיידר היה בית יוצר ותיק ומוכר לפסלים ולפסלונים מקרמיקה. הוא נוסד בווינה על-ידי פרידריך גולדשיידר היהודי בשנת 1885. בתחילת דרכו, יוצרו בו בעיקר כלים שימושיים, כגון סירים וכלי שולחן אחרים, כלים לטבק, קנקנים וכלי קישוט אחרים, בסגנון איטלקי ובסגנון הרנסנס. בשנת 1889 השתתפה גולדשיידר בתערוכה העולמית בפריז וזכתה במדליית ארד.


באותו זמן ייצרה גולדשיידר פסלים (בודדים וקבוצות), אגרטלים, צלחות וכלי קישוט אחרים. עם הזמן השתתפה גולדשיידר בתערוכות נוספות וזכתה באותות הצטיינות ובמדליות נוספות.


הפירמה העסיקה אומנים שונים ליצירת הכלים והפסלים שלה, ביניהם האומנים הידועים ביותר באוסטריה ובארצות אירופה אחרות. בין הידועים ביותר ניתן למנות את יוסף לורנצל היהודי, מיכאל פובולני, ואלרי ויזלטיר ואחרים.
 

בשנת 1897 נפטר פרידריך גולדשיידר. את החברה המשיכו לנהל אשתו רגינה, אחיו אלואיז ובנו וולטר. החברה המשיכה לפרוח ואימצה שיטות קישוט חדישות, כגון צביעה בארד של חומרים פלסטיים שונים ושימוש בגוונים חדשים של חום וירוק.ההתפתחות היתה לכיוון של ייצור פסלי קרמיקה גדולים יותר וכן אגרטלים וכלים לעציצים. הצבעים היו עזים מאוד והושפעו מסגנון האר-נובו הצרפתי. הכלים היו עשויים בעיקר מטרה-קוטה ולעתים גם מסוגי שיש שונים. לקראת שנת 1905 והתערוכה שנערכה בעיר לייפציג, החל גם ייצור פסלונים בפיינס, שברבות הימים הפך לייצור המוביל של החברה. בתערוכה של המוזיאון לאומנות שימושית של וינה בשנת 1910, תצוגת העבודות של חברת גולדשיידר כללה כמעט כולה כלים עשויים מפיינס.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה אבד לחברה השוק הצרפתי והיא נקלעה לקשיים. כמו כן, נסגר מפעל הארד שהיה לגולשיידר בפריז, בהנהלתו של וולטר גולדשיידר. בסוף מלחמת העולם הראשונה נפטרה רגינה גולדשיידר, ובנה וולטר המשיך לנהל את המפעל בעצמו. משנת 1920 מנוהל המפעל על-ידי האחים מרסל וולטר גולדשיידר ביחד, כפי שמופיע גם בחותמות המפעל בתקופה ההיא. האחים הצליחו לשמור על המשך פעילות המפעל גם בזמנים הקשים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר מפעלים רבים אחרים נסגרו. הועסקו בו מעצבים צעירים וחדשים והמפעל הוסיף למגוון מוצריו פסלים וכלי קישוט אחרים בסגנון האר-דקו. באותה תקופה נפתח מחדש סניף גולדשיידר בפריז, וכן בית יציקה לארד והמפעל יצר פסלי ברונזה ואלבסטר מרביתם בסגנון האר-דקו.


האחים גולדשיידר העסיקו מעצבים נוספים ועל-ידי כך חידשו את הסגנון של מוצריהם, ובמיוחד את המוצרים העיקריים שלהם - פסלים ופסלונים בסגנון האר-נובו והאר-דקו, כשהאחרון שולט במוצרי החברה משנת 1922. הסגנון הזה, של נשים דקות גזרה, הביא ליצירת פסלים קטנים יותר, וכן לייצור פריט חדש - פסלוני גולדשיידר.


בשנת 1926 עזב מרסל גולדשיידר את המפעל הוותיק וייסד מפעל עצמאי. וולטר גולדשיידר המשיך את מפעל  אביו ובעזרת מעצבים חשובים של התקופה, ביניהם סטפן דקון ויוסף לורנצל, יוצרו שורה של פסלי רקדניות, שהיו באופנה באותה תקופה, פסלים שהפכו לסמן המוביל של המפעל בשנות ה-30. בנוסף לכך, לקראת סוף העשור, כאשר הקהל החל להתעייף מהסגנון הקודם וחיפש חידושים, החלו המעצבים לצבוע את הפסלים בצבעים יותר ויותר עזים, בייחוד כשמדובר במסכות קיר, שהפכו לאופנתיות באותה תקופה, לעיתים עד כדי גרוטסקיות, כמו שיער ירוק וכחול, מסכות כושיות עם שיער לבן, וכדומה. פעמיים בשנה, ביריד הגדול בווינה, הציג גולדשיידר את הישגיו והעיתונות המקצועית היתה מלאה בתשבחות לעבודות הייחודיות.

 

בשנים הבאות המשיך הייצור של פריטי קישוט צבעוניים מקרמיקה, פיינס ומטרה-קוטה. המפעל בלט בהשתתפות ערה בתערוכות בין-לאומיות, כאשר הפריטים המוצגים היו לעיתים קרובות בבעלות המוזיאון האוסטרי לאמנות שימושית.
 

בשנת 1938 עם עליית הנאצים, נאלץ וולטר גולדשיידר למכור את מפעל החיים שלו ושל אביו לממשלה הנאצית באוסטריה, עבור סכום מזערי והוא היגר עם משפחתו לארה"ב. בטרנטון, ניו-ג’רסי, הוא הקים מפעל קטן, אולם הצלחתו הייתה חלקית בלבד. בתום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945 התחדשה העבודה במפעל הווינאי, אולם ההצלחה הייתה ממנו והלאה. ב-1953 נסגר המפעל.

ראובן נרדי - מומחה לפורצלן, לכלי כסף ולזכוכית

אשת ההרמון, 1910, וולטר ומרסל גולדשיידר, האומן לורנצל, קרמיקה, גובה: 47 ס"מ