להבים של קריסים אינדונזיים מסוגי פאמור

הקריס - הנשק המיסטי של

העולם המאלאי
עודד שרמיסטר

במרכז האי יאווה בארמון הסולטן הישן בסוראקארטה, ישנו גן שבתוכו, בצל שני עצי מנגו, עומד ביתן אשר

במרכזו מונח גוש סלע די גדול, הידוע בעולם כ’מטאור פראמבאנאן’. מטאוריט זה הובא לארמון בשנת 1797

ממקום נפילתו, 50 שנה קודם לכן, כ-27 מייל רחוק משם. המטאוריט נחשב כאן לקדוש, אסור לגעת בו,

ומניחים לפניו מדי פעם פרחים ומנחות אחרות.

כאשר נחת המטאוריט, הוא נשבר לשתי חתיכות. החתיכה הקטנה הובאה כבר ב-1784 לארמון, ואומן נשק חישל ממנה מספר כלי נשק. באותה עת נטו להאמין שיש לכלי הנשק האלה כוח מיסטי וקסם מיוחד, בגלל מוצא הברזל שממנו עשו את הלהבים. חלק מאותם כלי נשק שחושלו בצורת קריסים נמצאים במספר מוזיאונים, והיתר בידי אספנים שכנראה אינם יודעים מה מקור הברזל שלהם.

ידוע על עוד מקרים של נשק שנעשה מברזל של מטאוריטים, אך לאף אחד מהם אין היסטוריה ושייכות למטאור פראמבאנאן או לאירוע של נפילת מטאוריט. נקודה זו חשובה, כי כאשר מדובר על הקריסים, הכוח המאגי והמיתוסים הקשורים בהם חשובים לא פחות מהברזל ומהמטלורגיה. הסיפור של מטאור פראמבאנאן מייצג את היחס והאמונה הקשורים בנשק לא רגיל זה.

יש שפע של ספרות ישנה בנושא הקריס והקורא בה יבחין מיד, שהקריס אינו חרב רגילה. אמנם הוא נשק עם להב פלדה, אך רק לעיתים נדירות היה בשימוש בקרבות. בגלל היותו קל, ועקב חולשת הלשון המחברת את הלהב שלו לניצבו, הקריס לא היה נשק אגרסיבי ולא יכול היה לשמש להגנה מפני נשק כבד ומסיבי. לכן, חוץ ממעט משוגעים לדבר שחקרו את המטלורגיה של הפלדה, רוב הכותבים והמספרים הדגישו את הכוח המאגי והאספקטים העל-טבעיים של הנשק הזה, כמו גם את סמליות הדוגמאות של חישול הלהב. בכל המיתוסים על צורות השימוש המסורתיות של הניצבים בטקסים ובפולחנים, ותפקיד הקריס במחזות וסיפורים בעלי אופי מיתולוגי, אין עדויות בכתב על שימוש נכון ומלא של הנשק הזה להגנה או להתקפה.

הקריס, שבעבר חגרו אותו למטרות הרתעה מפני מעשי איבה, הפך לקמיע תרבותי. משתמשים בו בעיקר באופן סמלי ופולחני, ולמעשה הוא הפך לסמל סטטוס או גבריות של הגבר המאלאי.

 

 

מעמד אינדונזי מעץ חום לחמישה קריסים

קריס ’באלי’ עם להב בעל ’פאמור’ נדיר ונדן מעץ פלט

עם עיטורי כסף וזהב (עם דמות אל רקועה), המאה ה-17

קריסים אינדונזיים בשלל צורות וצבעים

הקריס ומקורו

הקריס הוא הנשק האופייני של מאלזיה ואינדונזיה, ארצות אשר מאפיינות, מבחינה גיאוגרפית ותרבותית, אזור אשר נקרא פעם ’העולם המאלאי’. הקריס נמצא בצורות שונות מצפון סומטרה ומאלזיה ועד למינדנאו שבפיליפינים. בכל הצורות והדוגמאות ניתן להבחין בקווים המאחדים את כל הקריסים למשפחה אחת.

הקריס הינו למעשה פגיון ארוך. במאלאית, קריס פירושו פגיון, או חרב קצרה עם פרופורציות דקות, מירקם מחוספס, וחדה משני צידיה. בסיס הלהב ליד הניצב תמיד מורחב בצד אחד בצורה הרומזת על סידור מיוחד לתפיסת חרב. לעיתים רחוקות הקריס מושחז מאוד. עובדה זו יחד עם קלות משקלו, מצביעה על התפתחותו כנשק שנועד יותר לדקירה ולתקיעה כהגנה עצמית, ולא לדו-קרב או להתקפה אלימה.

הלהב יכול להיות מפותל או ישר. לעיתים הוא מעובד עם דוגמאות יפהפיות. למרות שהלהב המפותל כנחש נחשב לצורה הקלאסית של הקריס, למעשה הלהבים הישרים קדמו לו.

הקריס, קסמו וכוחו

ההיסטוריה של הקריס שזורה בסיפורים ובאגדות אודות כוחותיו המאגיים. בפולקלור המאלאי ישנם הרבה סיפורים על קריסים אשר הרגו, על-ידי כך שכוונו כלפי הקורבן. הרבה מאלאים מאמינים בכוח מאגי בשם טוג’ו, אשר בעזרת מילות כישוף מתאימות וכיוון אצבע או קריס כלפי הקורבן, מזל רע ואפילו מוות יפגעו בו. קריס ’ברטואה’ (קריס המזל) ידוע בכך, שדי שבעליו יכוונו כלפי הקורבן או שידקור את טביעות רגליו בחול, והקורבן יחלה וימות. לקריסים אחרים יוחסו רצונות משלהם וכוחות חיות עצמיים. במוזיאון טאיפינג במאלזיה ישנו קריס שהואשם בצימאון לדם. אמרו עליו, שכל ערב עם חשיכה היה יוצא להרוג מישהו ואז וחוזר לגומחתו במוזיאון. קריס דומה, שסולטן קריטון האמין בקלקלתו, הושמד בפרהסיה וחלקיו נשרפו, כדי שהרוח הרעה שבו לא תישאר בחיים. ישנם סיפורים רבים על קריסים אשנקשו ר ורטטו בנדניהם, כדי להזהיר את בעליהם מפני סכנה מתקרבת, או להביע מחאתם משהכניסום לנדניהם. לדרך עשיית הקריס יש חלק גדול בסיפורי האגדה. מספרים על חרש נשק, במאלאית ’אמפו’, אשר חישל את הקריס שלו על ידי מכת פטיש אחת, בכל יום שישי בלבד. אחר יצר את הקריס שלו במשך 17 שנה, מאחר שעבד עליו בכל יום שתי דקות בדיוק. קריסים כאלה נחשבים לבעלי עוצמה מיוחדת וכוחות מאגיים, והם פועלים בשיטת הנבואה המגשימה את עצמה. גם לכוחות הנפשיים האישיים של חרש הנשק, חלק חשוב בהיווצרות הכוח המאגי של הקריס. ישנם סיפורים על ’אמפו’ נודעים אשר חישלו את הקריס רק בידיהם, בעזרת אש ועוצמה אדירה שיצאה מקצות אצבעותיהם, ללא צורך בפטיש או בחימום המתכת. כוחות נוספים המיוחסים לקריס הם הוצאת מים על ידי שפשוף קצה החרב בין הבוהן ושאר האצבעות. אך עיקר האמונה הוא ביכולת הקריס להסיט להבות מדרכן. על ידי כיוון קצה הקריס ללהבה והזזתו הצידה, תעבור הלהבה ממקומה ותזוז למקום שהורה לה הקריס. נאמין או לא, מחקרים אחרונים משנת 1983, מראים שגם כיום מרבית האמונות עדיין קיימות ונפוצות, בייחוד אצל חרשי הנשק שעדיין לא פסו מהעולם.

החוקר ג.ב. גרדנר, מניח במחקרו משנת 1936, שהקריס הינו התפתחות של נשק פרימיטיבי מתקופת האבן - עמוד שידרה של דג קרן.גרדנר מצא, שבאותה תקופה היו הילידים עוטפים את קצה עמוד השידרה שעל גב דג הקרן, ויצרו ניצב לחרב קצרה שדמתה להפליא לקריסים הקדומים שהיו עשויים ממתכת. ישנם אומנם קריסים העשויים מיקשה אחת ממתכת, אך הם מתועדים למאה ה-14 ונקראים ’קריס מאג’אפהיט’, על שם השושלת שמשלה בתקופה זו ביאווה ובאיים הסמוכים. ישנן ידיעות שקריס זה אינו העתיק ביותר, ויש הטוענים ש’קריס בודה’ עתיק יותר, אם כי גם הוא מתוארך בערך לאותה תקופה. ייחודו של ’קריס מאג’אפהיט’ הוא בכך, שניצב המתכת עשוי תמיד בדמות אדם נטויה הצידה, ואילו צורת ’קריס בודה’ הינה יותר קצרה, מחוספסת ורחבה, והלשון המשמשת לניצב הינה דקה וישרה.

העדויות המהימנות ביותר באשר לגיל הקריס הומצאו על ידי ראפלס, מלומד וחוקר בלתי נלאה, אשר בשנת 1817, בביקור בהריסות מקדש הינדי בסוקו, כ-26 מייל מסוראקארטה, גילה בין הגילופים והפיסולים שבמקום, שלוש סצינות של חישול קריסים על ידי אלים הינדים ובראשם האל ’וישנו’. בעזרת מלומדים אחרים הצליח ראפלס לתעד את מקדש סוקו לשנת 1361, ומכאן אנו מקבלים את העדות הממשית היחידה, כי הקריס הינו בן 600 שנים ויותר ומוצאו הינדי.

הקריס כקמיע חברתי

 

במאות האחרונות הפסיקו המאלאים לחגור את הקריס להגנה אישית. עם התפשטות ההולנדים והאנגלים בדרום-מזרח אסיה, הם הכניסו את חוקיהם והוראותיהם ובכך דחקו את הקריס משימושיו כנשק, והפכוהו למוצג סימבולי של תרבות ומורשת. בעבר, בכל אירוע ציבורי וממלכתי, טקסי דת וחברה, לא היה אף מאלאי המכבד את עצמו, יוצא מביתו ללא קריס, אלא אם כן היה איכר צמית מהמעמד הנחות.
 

בימי גדולת הקריס נהגו המהדרים לא לשוחח ולא לענות לאדם, שלא היה חגור בקריס. היחס לקריס גבל בפטישיזם ואנשים היו נשבעים בניצב הקריס. במקומות אחדים בטקס השבועה סחטו מיץ לימון על פלדת הקריס, וטבלו את השפתיים בחלודה שנוצרה על ידי חומצת מיץ הלימון. מנהג המכובד עד היום הינו חובת חגירת הקריס בטקסי הנישואין. בכפרים במאלזיה ובאינדונזיה, הקריס הינו אביזר חובה בתלבושת החתן, וכל המהדר בקישוט הקריס הרי זה משובח. במקומות מסויימים חויב אבי הכלה לתת קריס מפואר כמתנת נישואין לחתן. המשפחות המכובדות והעשירות השתדלו לצפות את ניצב הקריס בכסף או בזהב. הקריס היה חלק טקסי כה חשוב עד אשר בהיעדר החתן (במלחמה או בעבודה) ניתן היה לקדש את הכלה, כאשר את מקום החתן ממלא הקריס שלו! במנהג הידוע של חטיפת כלה ממשפחה ’סרבנית’ שימש הקריס תפקיד

.מכובד. החוטף, דהיינו, הבעל המיועד, היה צריך לאיים על חיי הנערה בקריס שלו, עד ל’התרצות’ משפחתה.

 

אי אפשר לסכם את קטלניותו של הקריס בלי לספר על ה’אמוק’ הלוא הוא השיגעון הרצחני האופייני לעולם המאלאי. האמוק היה נפוץ בכל איי הארכיפלג ונחשב להתאבדות מכובדת. אדם אשר החליט שנגרם לו עוול או שאיבד את אשר היה לו ולא יוכל להשתקם יותר, לפעמים אפילו עקב אהבה נכזבת, נהג לשעוט ברחוב בזעקות פראיות, לשלוף את הקריס שלו ולנעוץ אותו בגברים, נשים וילדים, ובכל מי שיעמוד בדרכו. הקריס באירוע כזה משמש נשק יעיל ביותר. מוכה האמוק יכול להספיק להרוג ולפצוע עשרה אנשים ויותר עד שהוא עצמו נהרג. התקפות אמוק קיימות גם כיום בחלקים מסוימים של דרום-מזרח אסיה.

קריסים פיליפיניים בתוך נדני עץ שטוחים

להב הקריס

החלק החשוב ביותר בכל חרב הוא הלהב. אמנם להב הקאטאנה היפנית מפורסם בעולם כולו באיכותו וכן גם להב החרבות הפרסיות, אך בלהב הקריס ניכרים יותר האומנות, הדמיון וכוח היצירה שבחישול. הדרכים לייצור שלוש חרבות אלו, שאמנם באות מתרבויות שונות, דומות באספקטים רבים. הקריס, וכך גם החרבות הפרסיות הראשונות, יוצרו בטכניקה שנקראה ריתוך דוגמה, שכבה או שתיים של פלדות שונות נכתשו בעודן לוהטות, קופלו או עוותו, ושוב קופלו, עד שמספר השכבות הרצוי הושג. אחר-כך הלהב היה מלוטש, עובר הברקה, ולבסוף טיפול בחומצה, כדי להדגיש ולהבליט את הצבעים המנוגדים שבפלדות, עקב היותן בעלות אחוז פחמן שונה.

אומן מומחה יכול לשלוט על הדוגמאות הנוצרות על-ידי הצבעים השונים, וכן לייצר צורות קבועות אשר זכו במשך השנים לשמות. במונח פאמור נהוג לציין את הצורה המאלאית של הסימון המסולסל בסגנון דמשק. במקור המאלאי פירוש המלה הוא תערובת או סגסוגת. היום משתמשים במונח בעיקר לתיאור להבים בעלי מתכות המכילות ניקל והיוצרות אפקט של צבעים שונים. כבר בתחילת ימי הקריס מצאו, שברזל מעורב בניקל לא הושפע מהטיפול בחומצה, והיה משאיר פסים לבנים בניגוד לשאר הפלדה שהושחרה על ידי החומצה. לכן, החלו לחפש ברזל עם ניקל כדי לערבבו במתכת שממנה יצרו את הקריס. את הברזל הזה נהגו לייבא מהאי סלבס, ומאוחר יותר, משמצאו שבמטאור פראמבאנאן יש אחוז ניקל גבוה, השתמשו בשמחה במתכת שלו, מה גם שזה הוסיף לתדמית ולכוח המאגי של הלהב שממש, ירד משמים.

להב הקריס שייך למשפחת החרבות שלהן יש מגן להב. מרוב הבחינות האחרות הקריסים השונים נבדלים ביותר. קריס טיפוסי מהאי יאווה הינו קצר, קל משקל ובעל פאמור גס צורה. קריס טיפוסי מהאי באלי, ארוך יותר, להבו מלוטש ומושחם בעזרת חומצה, ושזור נימי כסף לאורך הלהב. קריס מהאי סומטרה הינו בדרך כלל ישר, צר, ארוך ואדמוני למראה. קריס מורו (בשם זה נקראים המוסלמים תושבי האיים הפיליפיניים סולו ומינדנאו), הינו כבד וארוך, רחב, מלוטש ובהיר, ממש כמו נשק מלחמתי וסכין ג’ונגל.

 

אביזרי הקריס

הנדן - תושבי האי יאווה אומרים שיש לשלוף את הקריס מנדנו בזהירות ובכבוד, וכך גם להחזירו. זאת כדי שלא לגרום רעה בחרב זו. מכאן, שקיימת אמונה בכוחו המיסטי של הנדן כמו לגבי הלהב. יש הטוענים שבחלק העליון והרחב של הנדן ישנה סמליות רבה, ושהוא בנוי כך כדי לתאר את ’טירת הירח’ שבה מתגורר פאנג'י הגיבור הידוע מתרבות יאווה. אך ישנן גם סיבות פרקטיות למבנה הנדן. נדן הקריס הינו קל משקל ולא חזק במיוחד. העץ נבחר לעתים קרובות בגלל ערכו הקישוטי ולא בגלל חוסנו. בכל זאת נדן הקריס אינו שביר, מאחר שכל חלקי העץ תואמים ומשולבים האחד בתוך השני. גם הצורה שבה הקריס נישא, בתוך אבנט רחב ובצמוד לגוף, מספקת לו הגנה. מבנהו המתרחב של החלק העליון מספק כיסוי מלא לבסיס הלהב וגם עוזר לייצוב תפיסת הקריס בתוך האבנט או החצאית.

הנדן נקרא במאלאית סארונג והוא מתחלק לחלק העליון המתרחב הנקרא ווארנגקה 
ולחלק התחתון המתארך הנקרא גאנדאר. הווארנגקה חטובה תמיד מחתיכה אחת של עץ או שנהב ולפעמים גם מקרן. הגאנדר עשוי גם הוא מחתיכת עץ אחת חלולה בתווך, כאשר הקצה העליון שלה מותאם לקליטת החלק העליון המודבק אליו. הגאנדאר של נדנים ארוכים מסומטרה עשויי לפעמים משתי חתיכות עץ המודבקות יחד או תפוסות בחבקי מתכת. במקרה כזה קו החיבור אינו דווקא בקצהו של הנדן אלא לפעמים בקו האמצע של הנדן, מלפנים או מאחור. לעומת זאת, קריסים של המורו עשויים תמיד משני חלקים שטוחים, גם החלק העליון המתרחב, וקשורים זה לזה ומחוזקים על ידי חוטי ראטאן.

מעטים מאוד הקריסים שהנדן שלהם עשוי כולו מחתיכת עץ חלולה אחת. נדן כזה, בייחוד אם הוא גם עשוי מעץ מקושט, הינו נדיר ביותר ובעל ערך רב. מאחר שכך, דגש רב מושם על החבקים החופשיים המחברים את הגאנדאר. רוב הקריסים של האי יאווה מוכנסים במעין שרוולי מתכת הנקראים פנדוק והם עשויים מסוגים שונים של מתכת מקושטת.

יש הנוהגים להשתמש להכנת הנדן בשתי חתיכות עץ, רצוי עץ מקושט. לשם כך היו בעלי מקצוע מיוחדים, באי באלי ובדרום מזרח האי יאווה, כורתים עצים במיוחד כדי לחפש את אותה ליבת עץ צבעונית, בתקווה שתהיה גדולה מספיק ליצור ממנה נדן לקריס. נדן כזה הינו יקר יחסית. למעשה רוב נדני הקריסים עשויים מעץ הסנדל הריחני שצבעו כצבע הדבש. עץ זה היה חביב ביותר על בוני הקריסים בגלל זמינותו, נוחות העבודה בו והריח הנעים האופייני לאמנות העץ האסיאני.

 

הניצב - יותר מכל מאפיין אחר, אפשר לעקוב אחר מקורותיו של הקריס דרך לימוד הניצב. לניצב צורות מיתולוגיות, אנתרומורפיות וזואומורפיות, המספקות עדויות חשובות ביותר, או רמזים, לתרבותו ולמקורותיו של הקריס.

כנראה שתחילת ייצורו של הקריס היתה באי יאווה תחת השפעה הינדית חזקה, שכן הניצבים דמויי האלילים שייכים רובם ככולם לפנתיאון האלים ההינדיים: ’ראוואנה’, ’גאנסה’, ’וישנו’ ’שינה’ וכן ’גארודה’, העוף דמוי האל, נושאו של ’וישנו’, הפופולרי מאוד. הקריס הראשון שלו צורה אנתרומורפית הינו ’קריס מאג’אפהיט’. יש הרבה דוגמאות מפגיון קטן זה, המראות ניצב דמוי אדם או אל. אך מהניצב הבאלינזי ניתן יותר ללמוד על התהליך התרבותי, מאחר שכאשר נפלה אימפריית הינדו-יאווה במאה ה-15, בפני האיסלאם המתפשט, אסרו המוסלמים בחוקים דרקוניים על עשיית צלמים או תמונות בדמויות אדם. ליוצרי הקריסים עמדה הברירה - ליצור את הניצבים בצורות מופשטות או לברוח לאיים באלי ומאדורה, שם היו יכולים לזכות בחופש היצירה. כך קרה שבבאלי צורות ניצבי הקריס טהורות יותר וללא צורות מופשטות. דוגמה לעבודה טובה מהאי באלי היא הניצב הידוע העשוי מדמות גדולה עומדת, עשויה מעץ חטוב באומנות, מצופה בעלי זהב או נחושת. לפעמים הדמות עשויה מיציקת פליז אשר הוברקה ונחרתה ברוב כישרון. ברוב המקרים הדמות הינה של ’באיו’ המחזיק בפיו אבן יקרה למזל, אך לפעמים הדמות הינה ’נאווה-סארי’, טיפוס דמוי אל מכוסה באבנים חצי-יקרות או ’ראוואנה’ , אויבו המושבע של הגיבור ראמה. ’ראוואנה’ בנוי עם מוטיבים אכזריים ושליליים להדגשת ההתנגדות לאופיו ולמעשיו. ניצבי הקריסים מהאי באלי הם בדרך כלל גדולים, מאחר שהקריסים עצמם גדולים וכבדים יותר. כמו כן ניתן למצוא ניצבים מעץ העשויים בצורת זיג-זג גיאומטרי משונה, או ניצבים מסיביים שיהלמו את החרב, אך תמיד מעץ נאה ומתאים לחלקי הנדן.

לקריסים מהאי מאדורה יש בדרך כלל ניצב משן פיל החרוטה בעדינות ובמיומנות בדוגמאות פרחים פתלתלות ומסובכות. ייחודה של שיטה זו הוא בכך, שלמעשה מדובר באימוץ של הצורה הישנה יותר מהאי יאווה והפיכתה לסגנון עצמאי של האי מאדורה. יחד עם זאת, בני האי לא שמרו על המסורת המיתולוגית וניתן למצוא בניצבים ממאדורה גם צורות מופשטות, גיאומטריות ואפילו מוטיבים אירופיים.

נהוג לייחס את עיצוב מרבית הניצבים של חצי האי המאלאי למסורת של האל-העוף ’גארודה’, מסיעו של ’וישנו’, ואת כל ניצבי המורו מהפיליפינים לראש תוכי. אך בצפון חצי האי המאלאי אנו מוצאים ניצב מוזר, המזכיר את השלדג בגלל אפו ומכונה בשמו, אם כי שאר המאפיינים של הדמות המשורטטת מזכירים דווקא דמות מיתולוגית עתיקה מהמיתולוגיה של האי יאווה.

אומנות הקריס כוללת אביזרים נוספים שתוכננו ויוצרו לשימושו ולאחסונו הנכונים. בסומטרה ובמאלזיה, קריס המועבר בירושה, נמסר באופן סמלי על גבי כר שנתפר במיוחד עבורו. באי יאווה, קריס בעל ערך היה מוצג צמוד ללוח עץ צבוע ומעוטר ובעל התקנים להחזיק בקריס. במשפחות מיוחסות אוחסנו הקריסים היקרים בארונות קטנים שנבנו במיוחד עבורם. עם זאת, הדוגמאות היפות ביותר באות מבאלי, שם גויסה מיטב אומנות החריתה בעץ למען הקריס. הבאלינזים נוהגים לפסל בעץ דמויות שלמות, בגודל אדם, המתארות מפלצות או אלים, חטובים במלוא פרטיהם וצבועים בצבעים עזים, כשהם אוחזים בידיהם או בפיהם קריס או שניים. אלו הן דוגמאות מצוינות להמחשת יחסו של המאלאי לקריס ולמעמדו של זה בתרבות המאלאית.

 

עודד שרמיסטר ז"ל היה יו"ר עמותת א.נ.ק.ה. - שוחרי ואספני נשק קר אתנוגרפי, היסטורי. עמותה רשומה שנתאגדה לקידום האיסוף ולהגברת הידע על נשק קר ייחודי מכל רחבי העולם. בעמותה חברים מכל הארץ, הנפגשים בקביעות מספר פעמים בשנה, להחלפת פריטים וידע ולשמיעת הרצאות בנושאים רלבנטיים מפי מומחים.